"הגענו לקצה. הייתה אלימות בבית, היינו אחרי כמה וכמה אשפוזים פסיכיאטריים – וחשבנו שאין כבר מה לעשות. עד שהגענו לבני ארזים."
המילים הללו, שנאמרות מתוך הלב של הורים שילדם מטופל במרכז, מצליחות לתפוס את מה שרבים חווים אך מעטים מדברים עליו בקול: ההתמודדות היומיומית, התחושה של כישלון מערכתי, והבדידות שבהורים מוצאים את עצמם מול מערכת טיפולית שלא תמיד רואה את הילד – אלא את האבחנה.
בסרטון המצורף, נפרשת עדות כנה ועמוקה של הורים שחוו הכול: ניסיונות טיפול במסגרות חוץ, מרפאות ציבוריות, תקופות קשות של חוסר איזון ואלימות בבית, ועד לאשפוזים חוזרים. "בשלב מסוים הבנו שחזרה הביתה כבר לא אפשרית," מספרים ההורים. "היינו צריכים פתרון אחר. משהו שיחזיר לו את הסיכוי."
הפתרון הזה הגיע כששמו של מרכז "בני ארזים" עלה לראשונה. לאחר התייעצויות רבות עם אנשי מקצוע – ולמרות הקושי והספק – התקבלה ההחלטה: לפנות למרכז שמנוהל על ידי ד"ר שולמית בלנק, פסיכיאטרית ילדים ונוער בעלת ניסיון רב בעבודה עם אוכלוסיות קצה.
"מהרגע הראשון הרגשנו שמשהו כאן אחר," משתפים ההורים. "זו לא מסגרת סגורה, זה בית. עם קירות שמכילים, עם אנשי צוות שמאמינים, עם תוכנית טיפול שכוללת הכול – חינוך, טיפול רגשי, פעילות גופנית, שיחות עם ההורים. פשוט הכול."
ד"ר שולמית בלנק עצמה מתארת את מהות המרכז במילים פשוטות אך חזקות:
"אנחנו לא באים להחליף את הילד. אנחנו באים להזכיר לו מי הוא באמת. לא ילד של תוויות, לא של אבחנות – אלא ילד שלם, שזקוק למישהו אחד שיאמין בו."
במהלך הסרטון ניכר עד כמה האמונה הזו חיה ונושמת בתוך הקירות של בני ארזים. לא מדובר רק בשיטות טיפוליות או בתוכניות מובנות – אלא בגישה כוללת, שלוקחת בחשבון את מורכבות הילד ואת החוסן של המשפחה כולה.
"לא ידענו למה לצפות," מודים ההורים. "אבל היום, בדיעבד, אנחנו מבינים – זו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשינו. השינוי שחל בילד הוא מהותי. יש שקט, יש ויסות, יש חיוך. פתאום יש אמון. ויותר מהכול – יש תקווה."
הצוות, בהובלתה של ד"ר בלנק, פועל יום ולילה על מנת להחזיר לתלמידים את התחושה שהם שייכים, שהם מסוגלים, שהם חלק מקהילה. וזה קורה לא רק בטיפולים, אלא גם בשגרה, בלימודים, בהתנדבות, בטיולים – ובעיקר, במפגשים האנושיים.
לצפייה בסרטון המלא ולהכיר מקרוב את הסיפור שמעורר השראה :
