כתבה נוקבת שפורסמה לאחרונה באתר כיפה מציפה את אחד הכשלים הכואבים ביותר במערכת בריאות הנפש בישראל: מה קורה לנערים ונערות פגיעים כשהם מגיעים לגיל 18? דרך סיפורה הטראגי של מיקה אופיר-בכר ז"ל, הכתבה חושפת את האבסורד הבירוקרטי שאיתו מתמודדים בצוות פנימיית בני ארזים באופן יומיומי.
מיקה הייתה חניכה אהובה בפנימייה, שם מצאה יציבות, הגנה ובית חם. עם זאת, שעון החול הרגולטורי לא התחשב במצבה הנפשי. כפי שמצוטט בכתבה מפי הנהלת הפנימייה: "עם הגיעה לגיל 18 נאלצה מיקה לעזוב את הפנימייה, בהתאם לרגולציה הקיימת, הקובעת כי מסגרות פנימייתיות לנוער מסתיימות בגיל זה – גם כאשר הצורך הטיפולי אינו מסתיים". הניתוק הפתאומי מהמסגרת שעטפה אותה הוביל להידרדרות מהירה ולסוף הטרגי, שלוש שנים לאחר מכן.
בפנימיית בני ארזים מסרבים להשלים עם המציאות הזו, שבה ילדים שזוכים לשיקום ולמעטפת חמה נזרקים אל העולם ללא חלופה טיפולית מתאימה בעולם המבוגרים. המקרה של מיקה מהווה קריאת השכמה כואבת לכלל הגורמים המעורבים, והצוות ממשיך להילחם על מנת שהמדינה תיקח אחריות על הנוער השקוף – גם ביום שאחרי גיל 18. הגיע הזמן לשבור את החומות הבירוקרטיות.
